Sharon Brunsher I. Was. There

Paris 1927, the streets come alive as night falls and chilly breeze blows autumn leaves across the boulevard. After four years of war, the city is adamant to celebrate life in all its forms, and so it embraces anyone who give themselves to it. Years later, this period will become known as the city’s “années folles.” A city steeped in a passion for culture enthralls men and women of word and poetry, dance and theater, art and design. They make it desirable, full of life and lust, trying as hard as they can to ensure it will be an intellectual haven for them, a place where they can create, write, play, live and above all – love.

I was there, says Sharon Brunsher. I walked among them, uttered their words, spoke their language. Drawing from her 18-month journey, Brunsher creates a dialogue with the figures, the places, the texts, and sounds of Paris. Her infatuation with the city, the melody of the language, the words, sounds and culture, grows stronger; as she increases the pace, her connection to the city only becomes deeper. She lives and breathes the city with every fiber of her being, refusing to separate from it. Like someone searching for her beloved, she allows her soul to become addicted and lets go. With the separation from here and closeness to there, she wishes to trace the connecting threads, weaving her works out of the yearning, passion, and addition to the city.

I dreamed you were a song – I laugh – I wanted to sing to someone – and all of a sudden, you spread your arms, that climbing motion of the hand, fingers moving all over, and glimmers that flow – flow in the blink of an eye – and you don’t see things but through things,

Writes poet Hadassa Tal, whose poems accompany Brunsher’s journey and are presented alongside her works as an integral part of the exhibition:

Don’t break away from the enigma, you said, pouring your now into my life, into the open mouth of today, and you – dancing, not like a bell clapper (those are big movements) only deep into the body that contracts, and can move in small, light, steps, dancing to the rhythms of the earth that tighten her piece of body by a chatty star.

As though confiding a secret of a past life in Paris’ la Belle Époque, Brunsher puts the products of the journey and her process at the center of the exhibition. This is a new chapter she creates from the impulse to interweave her previous life with the current one. And so, this is an invitation to wander not only through the bare and beguiling trails of 1920s Paris, but also into the artist’s mind and soul.

Stone statues, pavestones, pictures, photographs, items found on the city’s historical streets and words worked and processed as real objects become the products of a dialogue between her and the city. This exhibition offers a different perspective, a different interpretation, one without defenses or cover, free from barriers and beyond temporal or spatial borders.

The collection also features the works of other artists, who were invited to collaborate and respond, among them: Hadassa Tal, Hagar Tirosh, Ilanit Scharff Vigodsky, Lior Sachar 1220studio, Jerry Shai Sarig, Ziv Gennel, Gaelle Pietri, André Djaoui, Ron Kedmi, Romy Halkin, Shahar Kornblit, Nomi Abeliovich, Rotem Nachoom, Alon Shabo.

Resolutely, at times even defiantly, Brunsher delves into the materials, between the pages of history and references of that period. She wishes to preserve the past and at the same time to leave her traces in it. These are the moments and items she collected. Together, they form a collection of points in time, a stamp of her presence, wishing to immortalize the infinite memory.

Infinity is the place where the things that do not happen – happen; it is the body that roams the world gathering threads of light.

Writes Hadassa Tal and Brunsher concludes with the words

I was there.

**

Sharon Brunsher was born in 1972 in Ramat Gan. She studied at the Industrial Design Program of theDesign and Architecture Workshop. Brunsher’s journey in the design and art world started in 2005 andcontinues to this day with her eponymous design and lifestyle brand. Since 2013, she has also beenleading the paper brand Papier. Alongside her artistic practice, Brunsher works as a design, creative, andart consultant and curator. In the last year, she has been dividing her life between Israel and France.

Brunsher has always incorporated diverse disciplines in her practice, merging them seamlessly andharmoniously, and marrying passion with a research-oriented approach. She manipulates variousmaterials, playing tricks, and engaging in a dialogue with them using almost lab-like methods that lendthemselves to fascinating and powerful outcomes.

Over the years, her practice focused on the material-body relationship, shying away from trends. In thisexhibition too, she unfolds a story about the material and its relationship with the viewer and the space.Brunsher creates tension between the conflicting properties of each material: stone versus paper, woodversus a photograph, metal versus writing. The parallel use of diverse materials creates intriguing andversatile combinations and underscores the distinctive properties of each.

In her current exhibition at Zemack Contemporary Art, Brunsher created a fascinating world where sheexhibits her words alongside other artists, and with that creates a new model of collaboration andexchange. She draws inspiration from all creative disciplines she has worked with, weaving extensivepractice that spans many years into one, contemporary, story.

כותבת הדסה טל, וברונשר חותמת במילים אני הייתי שם
שרון ברונשר I. Was. There. 

פריז 1927, רחובותיה של העיר נדרכים לעת ערב ורוח קרירה מפזרת את עלי השלכת בשדרה. לאחר ארבע שנים של מלחמה, העיר מתעקשת לחגוג את החיים בכל דרך אפשרית ומתוך כך אוספת לחיקה את כל מי שמתמסר לה. שנים לאחר מכן יכנו את התקופה "השנים העליזות" של העיר. עיר רוויה בתשוקה תרבותית לוכדת בקסמה את אנשי המילה והשירה, הריקוד והתיאטרון, האמנות והעיצוב. הם הופכים אותה לנחשקת ומלאת חיים ותאווה, מנסים ככל האפשר להבטיח לעצמם שהיא תשמש להם מקלט אינטלקטואלי שבו יוכלו ליצור, לכתוב, לצייר, לשחק, לשהות ובעיקר לאהוב

אני הייתי שם אומרת שרון ברונשר. התהלכתי ביניהם, הגיתי את מילותיהם, דברתי את שפתם. מתוך מסע שארך למעלה משנה וחצי מנהלת ברונשר שיח עם הדמויות, המקומות, הטקסטים והצלילים של פריז. ההתאהבות שלה בעיר, בניגון השפה, במילים, בצלילים ובתרבות, הולכת ומתעצמת, ככל שהיא מגבירה את הקצב כך גם מתגבר החיבור הטוטאלי. היא חיה ונושמת את העיר בכל נימי גופה, מסרבת להתנתק ממנה. כמי שתרה אחר אהוב ליבה, היא נותנת לנפשה להתמכר ומשחררת אחיזה. עם הניתוק מכאן והקרבה לשם, היא מבקשת למצוא את חוטי הקשר, טווה את עבודותיה שנוצרות מתוך הכמיהה, התשוקה, ההתמכרות לעיר

חָלַמְתִּי שֶׁאַתְּ שִׁיר – אֲנִי צוֹחֶקֶת – רָצִיתִי לָשִׁיר לְמִישֶׁהוּ, וּפִתְאֹם אַתְּ פּוֹרֶשֶׂת יָדַיִם, הַתְּנוּעָה הַמְטַפֶּסֶת הַזֹּאת שֶׁל כַּף הַיָּד, כְּשֶׁהָאֶצְבָּעוֹת מִתְנוֹעֲעוֹת לְכָל כִּוּוּן, וְנִשְׁפָּכִים זַהֲרוּרִים – בְּתוֹךְ אַלְפִּית שְׁנִיָּה נִשְׁפָּכִים – וְרוֹאִים לֹא אֶת הַדְּבָרִים, אֶלָּא דַּרְכָּם

כותבת המשוררת הדסה טל, אשר שיריה מלווים את המסע של ברונשר ומופיעים כחלק בלתי נפרד מעבודותיה בתערוכה

אַל תִּפָּרְדִי מֵהַחִידָה, אָמַרְתְּ, מוֹזֶגֶת אֶת הָעַכְשָׁו שֶׁלָּךְ לְתוֹךְ חַיַּי, לַפֶּה הַפָּתוּחַ שֶׁל הַיּוֹם, וְאַתְּ – רוֹקֶדֶת, לֹא כְּמוֹ עִנְבָּל בְּפַעֲמוֹן (אֵלֶּה תְּנוּעוֹת גְּדוֹלוֹת) רַק עָמֹק לְתוֹךְ הַגּוּף שֶׁנַּעֲשֶׂה דַּק, וְאֶפְשָׁר לָנוּעַ בִּטְפִיפוֹת קְטַנּוֹת, לִרְקֹד בְּרִיתְמִים שֶׁל אֲדָמָה שֶׁמְּהַדֶּקֶת אֶת פִּסַּת הַגּוּף שֶׁלָּהּ לְיַד כּוֹכָב מְפַטְפֵּט

כממתיקת סוד מגלגול קודם בשנותיה היפות של פריז, מביאה ברונשר למרכזה של התערוכה את תוצרי המסע והתהליך שהיא עוברת. זהו פרק חדש שהיא יוצרת מתוך הדחף לשזור את חייה הקודמים עם אלו הנוכחים. ובשל כך זו הזמנה לשוטט לא רק בתוך נימיה של פריז משנות ה 20 של המאה הקודמת, חשופה וקסומה, אלא גם לתוך מחשבותיה ונפשה של ברונשר

פסלי אבן, אבני מדרכות, תמונות, צילומים, פריטים שנאספו מחלקיה ההיסטוריים של העיר ומילים שמעובדות כחפצים ממשיים הופכים לתוצרי דיאלוג שנוצר בינה ובין העיר. זוהי תערוכה המציעה התבוננות שונה, פרשנות אחרת, ללא הגנה או כסות, עירומה מכל מחסום וללא גבול של מקום או זמן

בתוך האוסף מוצגות גם עבודותיהם של אמנים ואמניות שהוזמנו להגיב וליצור יחד, הגר תירוש, הדסה טל, אילנית שרף ויגודסקי, ליאור שחר סטודיו 1220, ג׳רי שי שריג, זיו גנל ז"ל, אנדרה דז׳אווי, גאל פייטרי, רון קדמי, שחר קורנבליט, רומי הלקין, נעמי אבליוביץ‘, רותם נחום, אלון שבו

באופן שאינו מתפשר, לעיתים אף בהתרסה ברונשר צוללת לתוך החומרים, בין דפי ההיסטוריה ומראי המקום של התקופה. היא מבקשת לשמר את מה שהיה, ובאותה העת להשאיר שם את עקבותיה. אלו הרגעים והפריטים שאספה ויחד הם מהווים אוסף של נקודות זמן, חותמת של נוכחותה כמי שמבקשת להנציח את הזיכרון האינסופי

אֵינְסוֹף הוּא הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ קוֹרִים דְּבָרִים שֶׁלֹּא קוֹרִים – זֶה הַגּוּף שֶׁנּוֹדֵד בָּעוֹלָם אוֹסֵף חוּטֵי אוֹר

כותבת הדסה טל, וברונשר חותמת במילים

אני הייתי שם

**

שרון ברונשר נולדה בשנת 1972 ב-רמת גן. היא בוגרת הסדנא לעיצוב ואדריכלות במגמת עיצוב תעשייתי.מסעה של ברונשר בעולם העיצוב והאמנות החל בשנת 2005 וממשיך עד היום עם מותג הנושא את שמה בתחום העיצוב והלייפסטייל. כמו כן אחראית משנת 2013 ועד היום על מותג הנייר "פאפייר". במקביל לעיסוקה כאמנית יוצרת, עוסקת ברונשר בייעוץ אומנותי, עיצוב וקריאייטיב ואוצרות. בשנה האחרונה מחלקת את זמנה בין ישראל לצרפת

במהלך כל שנות פעילותה, משלבת ברונשר בעשייתה דיסציפלינות שונות וממזגת אותן בהרמוניה וקוהרנטיות. ברונשר יוצרת ממקום של תשוקה מחד ושל מחקר מאידך. היא יוצרת מניפולציות במגוון חומרים, מתחכמת איתם ומנהלת איתם שיח בדרכים כמעט מעבדתיות היוצרות תוצאות מרתקות ועוצמתיות

לאורך השנים היא נעה על הציר שבין חומר וגוף ונוטה להתרחק מטרנדים. גם בתערוכה הנוכחית, מובא סיפור על החומר והיחסים בינו ובין הצופה והחלל. ברונשר מייצרת מתח בין התכונות המנוגדות של כל חומר למשנהו: האבן אל מול הנייר, העץ אל מול הצילום, הברזל אל מול הכתב. השימוש המקביל בחומרים השונים יוצר שילובים מסקרנים וורסטיליים ומדגיש את התכונות הייחודיות לכל אחד מהם

בתערוכה הנוכחית בגלריית זימאק יצרה ברונשר עולם מרתק בו היא מציגה את עבודותיה בשילוב אמנים נוספים ובכך מייצרת מודל חדש של עבודה בשיתוף פעולה והפריה הדדית. היא שואבת השראה מכל תחומי היצירה בהם עסקה במהלך השנה, מכנסת עשייה רבת שנים לידי סיפור אחד, עכשווי